רש"י על נדרים מ״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור נדרים מ״ג
1 גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לֹא יַלְוֶנּוּ — דְּקָא מַהֲנֵי לֵיהּ. אֶלָּא לָא יִלְוֶה הֵימֶנּוּ, מַאי קָא מַהֲנֵי לֵיהּ? וּבִשְׁלָמָא לֹא יִלְוֶה הֵימֶנּוּ וְלֹא יִקַּח הֵימֶנּוּ — דְּקָמִיתְהֲנֵי מִינֵּיהּ, אֶלָּא לֹא יִשְׁאַל הֵימֶנּוּ, מַאי קָא מִיתְהֲנֵי מִינֵּיהּ!
2 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כְּגוֹן שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה. אַבָּיֵי אָמַר: גְּזֵירָה לִשְׁאוֹל מִשּׁוּם לְהַשְׁאִיל, וְכֵן בְּכוּלְּהוּ גְּזֵירָה.
3 מַתְנִי׳ אָמַר לוֹ: ״הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ״. אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: ״קֻוֽנָּם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם״. אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא אָסוּר, וְכׇל אָדָם מוּתָּרִים. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא וְכׇל אָדָם אֲסוּרִין.
4 הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹדֵר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֶעֱשֶׂה. וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה.
5 הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדּוֹר, שָׂדֵהוּ לִקְצוֹר, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֶעֱשֶׂה. וְהֵן עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָׂכָר מִזֶּה.
6 הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאֶחָד לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר — מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן מוּפְקָרִים לְכׇל מִי שֶׁיַּחְפּוֹץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.
7 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? קָסָבַר: הֶפְקֵר כְּמַתָּנָה. מָה מַתָּנָה — עַד דְּאָתְיָא מֵרְשׁוּת נוֹתֵן לִרְשׁוּת מְקַבֵּל, אַף הֶפְקֵר — עַד דְּאָתְיָא לִרְשׁוּת זוֹכֶה.
8 מֵתִיב רַבִּי אַבָּא: וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁנִּדְרוֹ קוֹדֵם לְהֶפְקֵירוֹ.
9 אֲבָל אִם הָיָה הֶפְקֵירוֹ קוֹדֵם לְנִדְרוֹ — הֲרֵי זֶה מוּתָּר. וְאִי אָמְרַתְּ עַד דְּאָתֵי לִרְשׁוּת זוֹכֶה, מָה לִי נִדְרוֹ קוֹדֵם לְהֶפְקֵירוֹ, מָה לִי הֶפְקֵירוֹ קוֹדֵם לְנִדְרוֹ?
10 הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְשַׁנֵּי לַהּ: כׇּל הַנּוֹדֵר אֵין דַּעְתּוֹ עַל מַה שֶּׁהִפְקִיר.
11 מֵתִיב רָבָא: מִקְצָתָן לָרִאשׁוֹן וְכוּלָּן לַשֵּׁנִי — רִאשׁוֹן קָנָה,
12 שֵׁנִי לֹא קָנָה!
13 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי: גְּזֵירָה מִשּׁוּם מַתְּנַת בֵּית חוֹרוֹן.
14 תַּנְיָא: הַמַּפְקִיר אֶת שָׂדֵהוּ, כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים — יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.
פירוש רש"י על נדרים מ״ג
1 גמ' בשלמא לא ילונו - מדיר למודר דודאי קמהני ליה הנאה מפורסמת:
2 אבל לא ילוה ממנו - המדיר מן המודר:
3 מאי הנאה - קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף למדיר:
4 ובשלמא לא ילוה ממנו - מצי נמי למימר דקא מיתהני בכה"ג כגון דאוזפיה מעות הרעות וקא משלם ליה היאך יפות ולא יקח ממנו משכחת לה דקא מתהני בזבינא דרמי על אפיה:
5 אלא לא ישאל ממנו - מאי הנאה מטי למודר כי משאיל לו כליו הא קא מפחית ודאי לההיא כלי ולא מעלי ליה דסתם שאלה הכי הוא:
6 כגון שנדרו זה מזה - דשניהם אסורים זה בזה:
7 גזירה לשאול כו' - דאי שרית ליה לשאול אתי נמי להשאיל:
8 מתני' אמר לו השאילני פרתך - לאו במודר ומדיר עסקינן:
9 אינה פנויה - דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואומר הואיל וסרבת להשאילה לי:
10 קונם שדה שאני חורש - שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואח"כ השאילה לו רואין אם הוא פרזי ודרכי לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה:
11 וכל אדם מותר - דודאי כי נדר אדעתיה דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה:
12 ואם אין דרכו לחרוש - שיש לו אריסין החורשין בשבילו:
13 הוא וכל אדם אסורים - דודאי כי נדר אדעתא דכולי עלמא נדר:
14 המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך - המדיר אצל חנוני וכו' ובא חנוני ונוטל מעותיו מן המדיר. אבל בפירוש אסור לומר לו דאם כן הוה ליה החנוני שליח ושלוחו של אדם כמותו:
15 ור' יוסי אוסר - בה במניחו על הסלע או על הגדר:
16 גמ' א"ר יוחנן מאי טעמא דר' יוסי - דלא חשיב ליה הפקר דקא אסר ליה ליטלו דכי מתהני מיניה ממש דמי ואסור:
17 מה מתנה - לא זכי בה מקבל עד דאתיא לידיה:
18 אף הפקר - נמי לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לידי זוכה הילכך בהדי דשקיל ליה היאך מעל הסלע כמאן דשקיל ליה מידו ממש דמי ואסור:
19 מתיב ר' אבא - ברייתא היא דקתני נמי מניח על הסלע והלה נוטל ואוכל:
20 א"ר יוסי אימתי - אני אוסר בזמן שנדרו קודם להפקרו דהשתא מסתברא טעמא דאסור משום דכשהדירו מכל נכסיו הדירו ואפילו כי הפקירן אסור בהן:
21 אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מותר - דמסתמא כי מדי אינש על מה דאית ליה ברשותיה הוא דאדריה ולא על מה שכבר הפקיר ואדהכי מותר ואי אמרת טעמא דרבי יוסי משום דלא הוי הפקר עד דאתיא לרשות זוכה מה לי נדרו קודם כו' הא כי נדר האי אכתי לא זכה ביה שום אדם ואמאי מותר:
22 היינו טעמא דשרי דכל המדיר' אין דעתו על מה שהפקיר - אלא על מה שעדיין ברשותו ואדהכי מותר:
23 מתיב רבא כו' מקצתן לראשון וכולן לשני - שכ"מ שכתב מקצת נכסיו לאחד והשאר כולן כתב לשני:
24 ראשון קנה שני לא קנה - ואם עמד חוזר בשני ואינו חוזר בראשון לפי שכשכתב לראשון שייר לעצמו מה שנתן אחר כך לשני ומן השני חוזר דלא שייר כלום ומש"ה לא קנה ואי אמרת לא הוי מתנה עד דמטי ליד מקבל אמאי קנה ראשון טפי משני הא כיון דלא אתי לידיה לא הוי שלו וכי היכי דשל שני הוי שיור לראשון איכא למימר נמי דשל ראשון הוי שיור לשני הואיל וברשותו של נותן הן אכתי כל זמן דלא אתי לידיה דהאי אלא מדקנה ראשון ש"מ ליתא להא דר' יוחנן דאמר לא. זכי מקבל עד דאתיא לידיה:
25 אלא אמר רבא - לעולם קסבר רבי יוסי דמן התורה הויא מתנה לאלתר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה והואיל ומשעה שהפקירו הוי הפקר ומאי טעמא דר' יוסי דאסר הכא במתניתין:
26 היינו טעמא דרבי יוסי - דלא אמר דליהוי הפקר:
27 משום מתנת בית חורון - כדתנן בפרקין לקמן נדרים דף מח. דמוכחא מילתא דלא נתנה לחברו אלא בשביל שיבא אביו ויאכל והכא נמי אי אמרינן הוי הפקר כיון דאין שם אחר מיחזי דבשביל מודר ממש הפקיר והיינו דומיא דבית חורון הלכך אוקמינן אדרבנן דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ואית דמפרשי אלא אמר רבא לעולם לר' יוסי מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולא דמי למתנה ומדרבנן הוא דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה כדאמרי' לקמן כדי שלא תשתכח תורת הפקר והכא במתני' כו':
28 המפקיר את שדהו כל ג' ימים הראשונים יכול לחזור בו - בין אמר אין רצוני שיהא הפקר דחזר בו ובין זכה בו איהו בתוך ג' ימים ושם הפקר לא חייל ביה ולא פקע ליה מידי מעשר דהפקר פטור מן המעשר כדקאמרינן שבת דף סח. ונשמר פרט להפקר:
29 מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו - ופטור מן המעשר כל מאן דזכי ביה: